פני יהושע על ביצה י״א

1 בפרש"י בד"ה הלך אחר הרוב וכו' אלא אמרינן מעלמא אתו עכ"ל. האי מעלמא לאו מעלמא ממש דהא בסמוך מוקמינן להאי בבא במדדין מדקתני עלה ואם אין שם אלא הן וכו' והיינו משום דכל המדדה אינה מדדה יותר מנ' אמה אע"כ דהאי מעלמא היינו משובכים אחרים שיש לו בתוך נ' אמה ולא הזמינם והם מוקצים ובזה נתיישב ג"כ הא דקאמר לימא מסייעא לר' חנינא ומאי סייעתא דלמא שאני הכא דאיכא תרי רובא לאיסורא רוב היונים שבשובכים שלו שלא הזמינם ורובא דאתו מעלמא אבל בחד רובא לעולם דקורבא דמוכח עדיף ולמאי דפרישית דה"נ ליכא אלא חד רובא א"ש ודוק. ועפ"ז יש ליישב הא דלא קאמר אביי מלתיה ארישא כמ"ש לעיל אלא דהתם בלא"ה איכא למידחי משום דאיכא תרי רובא משא"כ הכא ע"כ בחד רובא איירי:

2 בגמ' היכי דמי אילימא במפורחין ופרש"י מפורחין גדולים והולכים למרחוק אין להקשות דבלא"ה א"א לאוקמי במפורחים גדולים דא"כ הא אסורים משום צידה כדאיתא בברייתא בפרק אין צדין הצד יוני שובך חייב אלא דרש"י לשיטתו שמפרש שם יוני שובך דהתם ביוני הבר דוקא משא"כ בהנך דהכא דיוני שובך שלו הם דהוי כנצודין ועומדין מיהו רוב הפוסקים הסכימו דבכל ענין בגדולים שייך בהו צידה וא"כ ע"כ מפריחין דהכא היינו בקטנים שפורחין מעט מעט וכ"כ הר"ן ז"ל:

3 בגמ' אמר אביי מחלוקת בעלי אבל תברא גרמי ד"ה מותר פשיטא עלי תנן. ויש להקשות דהא ע"כ הא דקאמר אבל תברא גרמי ד"ה מותר אפילו לאחר שקצב עליו בשר דאלת"ה תקשי אטו אביי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן דהא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כדמקשה הש"ס בכמה דוכתי טובא אע"כ דנ"מ לב"ה דשרי אף לאחר שקצב והכי הוא קושטא דמלתא דהא תברא גרמי מלאכתו להיתר הוא וא"כ מאי מקשה הש"ס פשיטא עלי תנן דלמא היא גופא קמ"ל דאף לאחר שקצב ד"ה מותר והא מילתא לא שמעינן ממתני' כלל. והנראה בזה דזה לא משמע ליה לתלמודא חידוש דמלתא דפשיטא היא דדבר שמלאכתו להיתר מותר אע"כ דעיקר מלתא דאביי לאשמעינן דמותר לטלטל לקצב בשר אף אליבא דב"ש ולא חיישינן דלמא מימלך והוי טרחא שלא לצורך כפרש"י אלא דמ"מ לא שייך להקשות וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן כיון דאגב אורחא מיהו קמ"ל אביי דאף לאחר שקצב מותר לד"ה אלא דקשה לי האיך אפשר לומר כן דאביי סובר דאף לאחר שקצב מותר לד"ה שהרי כיון שכבר קצב א"כ ע"כ שמטלטלו לצורך מקומו או מחמה לצל ושמעינן ליה לאביי בפרק כל הכלים שבת דף קכ"ג גבי התירו וחזרו והתירו דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור וכל שכן מחמה לצל ונהי דתברא גרמי ביום טוב מלאכתו להיתר הוא מ"מ כיון דבשבת מלאכתו לאיסור הוא שמעינן מיהא לאביי אליבא דב"ש גופא דגזרינן י"ט אטו שבת ואסור לטלטל כמו בשבת כדאמרינן שם לעיל בעמוד הקודם דמוקמינן לברייתא דאין סומכין הקדירה בבקעת בי"ט כב"ש והיינו מה"ט גופא כיון דבשבת מלאכתו לאיסור גזרינן י"ט אטו שבת וא"כ אמאי קאמר הכא דבתברא גרמי אף לאחר שקצב ד"ה מותר דהא לב"ש ודאי אסור לטלטלו לצורך מקומו או מחמה לצל דדיינינן ליה ככלי שמלאכתו לאיסור כיון דבשבת מלאכתו לאיסור ואם נאמר דלא איירי אביי אלא קודם שקצב הדרא קושיא לדוכתא אטו טעמא דבית שמאי אתי לאשמעינן. ויש ליישב דודאי עיקר מימרא דאביי במאי דקאמר ד"ה מותר היינו קודם שקצב אלא דממילא שמעינן כיון שאין דינו כעלי משום דמלאכתו להיתר א"כ לב"ה ודאי שרי אף לאחר שקצב דהא בית הלל לא גזר יום טוב אטו שבת כדאיתא שם להדיא בפרק כל הכלים דמוקמינן מתני' דמשילין פירות כוותיה ודו"ק ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס':

4 בתוס' בד"ה ב"ש אומרין אין נוטלין העלי ותימא הא צריך לגופא וכל כלי וכו' וי"ל דבפרק כל הכלים מוקמינן לה במוקצה שיש בו חסרון כיס עכ"ל. דברי התוספות כאן צ"ע דמאי פשיטא להו דב"ש סברי דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו שרי דלמא סברי כר' נחמיה דאוסר טלטול בכל הכלים אם לא לתשמיש המיוחד להם ועלי לקצב לאו תשמיש המיוחד לו הוא והיינו דשרו בתברא גרמי משום דתשמיש המיוחד לו הוא וא"ל משום דבכל דוכתי אמרינן ב"ש כר' יהודה ולא אמרינן כר"נ מזה אין ראיה משום דר"נ לא איירי במוקצה לאכילה כלל ור"י איירי בכל דיני מוקצה מש"ה אמרינן ב"ש כר"י דהתם במידי דאכילה איירי ולאפוקי דלא סבר כר"ש אבל לענין טלטול כלים לעולם דסבר כר"נ ועוד דאפילו אליבא דהלכתא פליגי אמוראי טובא דר"י דהוא אמורא אמר להדיא בר"פ כל הכלים דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אסור ואביי ורבה בר נחמני סברי לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור ורבא בריה דרב יוסף דהוא רבא סתם סובר דאפילו לצורך מקומו מותר ונהי דקי"ל כרבא דהוא בתרא אליבא דהלכתא מ"מ מאי פשיטא להו להקשות מ"ט דב"ש ול"ל דפשיטא להו משום דבפרק כל הכלים מוקמינן ברייתא דאין סומכין הקדרה בבקעת כב"ש ומדאשמעינן בבקעת שאין תורת כלי עליו ולא אשמעינן בכלי שמלאכתו לאיסור אלמא דמותר לצורך גופו הא נמי ליתא דעיקר הרבותא בבקעת אע"ג דבי"ט מלאכתו להיתר הוא אפ"ה גזרינן אטו שבת כדאמרי' להדיא בפרק כל הכלים ול"ל נמי דקושייתם אהא דקתני ושוין שאם קצב דאיירי אליבא דב"ה דמאי פסיקא להו דלצורך גופו איירי דהא מצינן למימר דלאחר שקצב איירי מחמה לצל כדאוקמ' רבא בריה דרב יוסף להדיא בפרק כל הכלים ולאביי אפילו בצורך מקומו א"ש דאית ליה שם דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אסור כרבה בר נחמני רבו וכמ"ש מוכח להדיא בסוגיא דפרק כל הכלים ע"ש לענין אוקימתא דמתני' וכן מה שתירצו דהכא משום ח"כ אסרי וב"ה שרו משום שמחת י"ט וכתבו כדאיתא בפרק כל הכלים וקשה טובא דשם פ' כל הכלים רבה בר"נ תירץ כן לאביי אבל אח"ז בהיפוך הדף אברייתא דחזרו והתירו חזר אביי להקשות מברייתא דושווין שאם קצב לרבא בריה דר"י ואוקמה במחמה לצל וא"כ ע"כ דלא ס"ל לתרווייהו האי שינויא דרבה בר"נ ואנן קי"ל כרבא לגבי דרבה בכל דוכתי ואם כן משמע להדיא דטעמא דעלי לאו משום חסרון כיס הוא למסקנא וכן כתב הרי"ף להדיא דאפי' לצורך מקומו מותר ומשמע דאפילו בשבת ולאו משום שמחת י"ט. וע"כ נראה שקושית התוספות הכריחם לכל זה ואם כן כיון שכבר כתבתי דקושייתם מעיקרא ליתא מנ"ל לאוקמי הסוגיא דהכא דלא כמסקנא דהתם:

5 והנלע"ד בזה ליישב שיטת התוס' דמשמע להו בע"כ טעמא דעלי משום ח"כ דאי ס"ד טעמא דב"ש משום דמלאכתו לאיסור לצורך גופו אסור אמאי אוסר ב"ה לאחר שקצב כדקתני ושווין הא לב"ה אפילו מלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו לאביי ולרבא בריה דר"י אפילו לצורך מקומו ולא משמע להו לפרש דהאי אסורא דלאחר שקצב היינו לצורך מקומו לאביי ולרבא מחמה לצל כדאוקמה בפרק כל הכלים דא"כ תקשי אמאי קאמר אביי בתברא גרמי ד"ה מותר וכמ"ש לעיל באריכות בלשון הגמרא דע"כ א"א לומר דקודם שקצב לחוד איירי וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן אע"כ דלאחר שקצב נמי איירי וא"כ אי ס"ד דטעמא דעלי בלאחר שקצב היינו לצורך מקומו לאביי ומחמה לצל לרבא דא"כ האיך קאמר אביי דבהאי גוונא גופא מותר בתברא גרמי דהא לב"ש ודאי אסור כיון דבשבת מלאכתו לאיסור הוא גזרינן י"ט אטו שבת ואפילו לצורך גופו ליתסר נהי דתברא גרמי לקצב עליו בשר ודאי שרי דהוא תשמיש המיוחד לו ובכה"ג לא שייך לגזור אטו שבת דבשבת נמי שרי אי לאו שהמלאכה בעצמה אסורה ובזה ודאי לא שייך גזירה דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש והאי לקצב אוכל נפש הוא אבל מ"מ לאחר שקצב ליתסר לב"ש אפילו לשאר צרכי גופו וכ"ש לצורך מקומו ומחמה לצל מש"ה משמע להתוספות מסוגיא דהכא דטעמא דעלי משום ח"כ הוא ומש"ה אסור לב"ש לקצב עליו וב"ה שרו משום שמחת י"ט ולאחר שקצב אסור לד"ה אפילו לצורך גופו כל שאינו לשמחת י"ט וע"ז קאמר אביי שפיר דבתברא גרמי לד"ה מותר והיינו אפילו לאחר שקצב שרי מיהא לב"ש לצורך גופו ולא שייך לגזור אטו שבת דבשבת גופא כלי שמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו לסברתם עכשיו אליבא דב"ש ובעלי גופא לא אסרי אלא משום ח"כ ובתברא גרמי דלא הוי ח"כ שרי וממילא דלב"ה בתברא גרמי שרו אף לצורך מקומו למאי דס"ל דלא גזרינן ולרבא אפילו מחמה לצל. ולפ"ז משמע להו לתוספות בע"כ דהאי שקלי וטריא דאביי ורבא בריה דר"י במתני' דושווין היינו קודם ששמעו מרבה בר"נ דמדמה העלי למוקצה מחמת ח"כ דרבה בר"נ גופא לא אמרה אלא לבתר דשמע מר' חנינא דכל מידי דקפיד עליה אסור אבל לבתר דשמע רבה ואוקמיה בהכי אפשר דאביי ורבא בריה דר"י נמי קבלו מיניה לענין זה דהוי מוקצה מחמת ח"כ כנ"ל אלא דמלשון התוספות בפרק כל הכלים משמע להדיא דשקלא וטריא דאביי ורבא הוי לבתר דשמע אביי מרבה וא"כ צ"ע ויש ליישב ודו"ק:

6 וכל זה לשיטת התוספות אמנם אין בזה סתירה לשיטת רש"י והרי"ף שכתבו להדיא דטעמא דעלי משום מלאכתו לאיסור הוא ויש ליישב לשיטתם הסוגיא דתברא גרמי במ"ש בלשון הגמרא דעיקר מימרא דאביי היינו לענין קודם שקצב אלא דאגב אורחא שמעינן דלב"ה מותר אף לאחר שקצב ודוק היטב. אחר כל האריכות שהארכתי בזה עדיין לא נתיישבה דעתי דמסתימת לשון התוס' נראה דלא נתכוונו לזה כלל דכל כה"ג לא הו"ל לסתום לכן נראה דעיקר קושייתם אהא דנקט במתני' לקצב בשר דלצורך גופו הוא וטפי הו"ל למיתני רבותא דאפי' לצורך מקומו מותר לב"ה ואע"ג דבפרק כל הכלים כתבו התוספות להדיא דנקט לקצב בשר לרבותא דב"ש היינו משום דהתם לא מצי לשנויי כשינויא דהכא משא"כ הכא משמע להו טפי כהאי שינוייא דקשיא להו ליתני טפי רבותא לב"ה דהא קי"ל כח דהתירא עדיף מ"מ ראיה לדבריהם ודאי איכא כמ"ש באריכות. אלא דאכתי קשה מה שתירצו דהו"ל מוקצה מחמת ח"כ והוא דלא כמסקנא דאביי ורבא שם דא"כ לא צריך לאוקמי הא דושווין במחמה לצל וצ"ע:

7 בגמ' ומ"ש מעור לפני הדורסן משמע דקס"ד דבעור לפני הדורסן נמי שייך איסור עיבוד וקשה דבפרק המוציא יין גבי המוציא עור כדי לעבדו דמקשה הש"ס מהא דשלשה עורות הן וכו' ומשני התם בבישולא ופרש"י בישולא היינו עור לחה כמו שהופשטה דלא חזי לעיבוד וא"כ ה"נ איירי בלחה שהרי היום נשחטה ואמאי קאמר דשייך בה עיבוד ונראה דהתם לא קאמר בפרק המוציא אלא דמסתמא לא קיימא לעיבוד דבהכי איירי התם אבל אם עיבדה אה"נ דשייך עיבוד אפילו בלחה ועוד יש לומר דנהי דלא חזיא לעיבוד אפי' הכי מקשה דליתסר מדרבנן דהו"ל כמעבד לאחר יד וק"ל:

8 בפירש"י חנויות כמו תיבות וכו' ואינן מחוברין לקרקע עכ"ל. הוצרך לפרש כן משום דבמחוברת לקרקע כ"ע מודו דאסור משום דיש בנין וסתירה בקרקע כדאמרינן בר"פ כל הכלים וכן משמע להדיא מדאמרינן לקמן בשמעתין סד"א משום דאין בנין בכלים ע"כ דבחנות שהן כלים איירי ואע"ג דלקמן מסקינן דאיירי הכא באין להם ציר באמצע אלא מן הצד וא"כ י"ל דאפילו במחוברת לקרקע כה"ג לא מיתסר למאן דלא גזר אטו מן הצד דהא לב"ש לא שני ליה בין קרקע לכלים דאית ליה יש בנין בכלים כמו בקרקע ואפ"ה אמרינן דבאין להם ציר כלל מותר אפילו לב"ש וביש להם ציר באמצע נמי לא אסור לדידיה אלא משום דגזר וא"כ היה באפשר לומר דמאן דלא גזר מותר אפילו בקרקע וכ"ש למאן דמיקל משום שמחת י"ט מיהו לקמן אפרש דהא דלא גזרו ב"ה היינו משום הא גופא דס"ל אין בנין בכלים אלא מדרבנן וא"כ הו"ל גזירה לגזירה משא"כ במחוברים לקרקע דודאי אסור מדאורייתא בציר מן הצד כ"ע מודו דגזרינן אפילו ביש להם ציר באמצע מיהו באין להם ציר כלל במחוברים לקרקע צ"ע. אח"ז ראיתי עוד בפירוש המשניות להרמב"ם שכתב להדיא דאף בקרקע מותר כשאין להם ציר. אח"ז ראיתי שגם הב"ח סי' תקי"ט נסתפק בזה:

9 בגמ' מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דאין בנין בכלים וכו' קמ"ל דחנויות אין דבתים לא ופרש"י דטעמא דמלתא דאע"ג דאין בנין בכלים קאסרי ליה ב"ה מדרבנן עכ"ל. ולכאורה נראה דהאי מדרבנן היינו כמ"ש התוספות גזירה שמא יתקע וכן הוא להדיא בפרק כל הכלים דמה"ט אסור להחזיר דלת של שידה תיבה ומגדל משום שמא יתקע ופרש"י שם שמא יתקע ביתידות וחייב משום מכה בפטיש וקשה א"כ מאי קאמר הכא דחניות דוקא אבל לא דבתים והיינו ע"כ דומיא דחניות דהא בסמוך מסקינן דפלוגתא דחניות היינו שיש להם ציר באמצע וקשרי ב"ה משום דלא גזרינן וא"כ ע"כ נפרש דבבתים גזרינן אפילו בציר באמצע ואמאי הא הו"ל גזירה לגזירה דבציר מן הצד גופא שרי מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסור שמא יתקע ואנן ניקום וניגזור דאפילו מן האמצע גזרינן אטו מן הצד דהא בכולי סוגיין מוכח דבציר באמצע לא שייך שמא יתקע. ובשלמא לשיטת רש"י לעיל א"ש שפי' לעיל בסוף המסקנא דמוחלפת השיטה והיינו משום דאף למ"ד אין בנין בכלים שייך איסור בחזרה משום טרחא שלא לצורך ומאן דמתיר היינו משום שמחת יום טוב ואם כן על כרחך דבשידה תיבה ומגדל לא שייך טרחא ומש"ה אמרינן בפרק כל הכלים דאפילו בשבת הוי שרי אי לאו משום שמא יתקע משא"כ בחניות איכא נמי איסורא דטרחא דמה"ט אסרינן כה"ג בתריסין דבתים אף בציר באמצע משום טרחא אם הם גדולים דומיא דתריסי חניות והיינו דקאמר הכא דחניות אין משום שמחת י"ט דבתים לא משום טרחא אם הציר באמצע ובציר מן הצד אסור נמי משום שמא יתקע. ולפ"ז הא דאסרינן פרק כל הכלים בשידה תיבה ומגדל היינו דוקא בציר מן הצד אבל באמצע דליכא טרחא שרי דלא גזרינן אטו ציר מן הצד משום דהו"ל גזירה לגזירה וכמדומה לי שכן משמע מל' השלטי גבורים בשמעתין בשם ר"י אור זרוע ע"ש וכמו שנפרש עוד בסמוך אבל לשיטת התוס' ושאר פוסקים דלא נחתו לסברא דטרחא שלא לצורך הדרא קושיא לדוכתיה ונראה דאפ"ה אסור כיון שבמחובר לקרקע לא חלקו בין ציר מן הצד לציר באמצע לא חלקו נמי בשל כלים כי היכי דלא ליטעי ודוקא בחניות התירו כה"ג משום שמחת יו"ט ודו"ק:

10 בתוס' בד"ה מהו דתימא וכו' ותימא הא קי"ל אין בנין וכו' וי"ל מ"מ מדרבנן אסור שמא יתקע עכ"ל אע"פ שזה מפורש בלשון רש"י רק שלא פי' הטעם למה אסור מדרבנן וכבר כתבתי דאפשר שסובר הטעם משום טרחא שלא לצורך וכן מצאתי שכתב הב"ח אבל התוספות לעיל בסוגי' דמוחלפת השיטה נראה דלא ס"ל ה"ט לכך הוצרכו לפרש שמא יתקע מיהו שני הטעמים לא שייכי אלא להחזיר אבל לענין לסלק לא שייך שמא יתקע כדמוכח בפרק כל הכלים גבי שידה תיבה ומגדל וטרחא נמי לא שייך בסילוק אם כן ע"כ דטעמא דב"ש דאסרי אף לסלק לתנא דמתניתין והיינו משום דסובר יש בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ולפ"ז הא דקאמר בסמוך באין להם ציר ד"ה מותר היינו משום דבכה"ג לא שייך ביה שום בנין לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמ"ש דאפשר במחובר לקרקע נמי שרי כה"ג או אפשר דבמחובר לקרקע לא שייך כלל לחלק בין יש לו ציר או אין לו וכן משמע קצת בסוף מסכת עירובין:

11 בגמ' אמר אביי דכ"ע ביש להם ציר וכו' כי פליגי בשיש להם ציר באמצע מ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן כבר כתבתי דאע"ג דנראה דפליגי אי יש בנין בכלים או לא נראה דדא ודא אחת היא דמאן דאית ליה בנין בכלים מדאורייתא ביש להם ציר מן הצד ממילא דגזרינן באמצע אטו מן הצד ומאן דלית ליה בנין בכלים אלא מדרבנן גזירה שמא יתקע א"כ ממילא סובר דלא גזרינן באמצע אטו מן הצד דהו"ל גזירה לגזירה ובזה נתיישב ג"כ דלשיטת התוס' בסוגיא דמוחלפת השיטה דטעם האיסור מאן דאסר להחזיר היינו משום טרחא ומאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולפ"ז צ"ל דבלית להם ציר כלל לא שייך טרחא ומש"ה קאמר ד"ה מותר אבל ביש להם ציר באמצע ע"כ דאיכא טירחא שהרי ע"ז הם דברי רש"י לעיל ואם כן קשה ל"ל לתלמודא לומר פלוגתא חדשה דמ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן הול"ל דפליגי בטרחא שלא לצורך דמאן דאסר היינו מטעם טרחא ומאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולמאי דפרישית א"ש דלקושטא דמלתא פליגי בתרווייהו דכיון דמאן דאסר אוסר לתנא דמתניתין אפילו לסלק והתם לא שייך שום טעם אם לא שסובר יש בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ואם כן ממילא סבר דגזרינן כמו בכל איסורי דאורייתא שעשו חכמים הרחקה כדאמרינן בשבת בפשיטות נהי דבנין כלאחר יד מדאורייתא שרי מדרבנן מיהו אסור ומאן דאית ליה דאף בציר מן הצד מדרבנן הוא דאסור א"כ באמצע אפילו מדרבנן מותר אלא דאכתי הו"ל לאסור משום טרחא אלא דאפ"ה מתיר משום שמחת י"ט. מיהו טעמא דר"ש ב"א לא ידעינן אי סובר דלסלק כ"ע מודו דשרי היינו משום דסובר דכ"ע סברי אין בנין בכלים מדאורייתא אלא להחזיר פליגי אי שייך שמא יתקע ללישנא דפרישית דלא חשיבא גזירה לגזירה משא"כ לסלק לא שייך כלל לומר שמא יתקע או שסובר נמי דב"ש סובר יש בנין בכלים מדאורייתא מן הצד ואפ"ה שרי לסלק ביש לו ציר באמצע משום שמחת י"ט ודו"ק. וראיתי ביש"ש דלמסקנא אף לסלק נמי אסור ביש להם ציר. ולענ"ד נראה ברור דליתא כדמוכח מסוגיא דפרק כל הכלים דלא שייך שמא יתקע אלא לענין חזרה ודבריו צ"ע. ודע שזו הסוגיא למאן דמפרש לעיל דמוחלפת השיטה היינו האי דתריסין א"כ צריך להפוך בכל הסוגיא דב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש ואפ"ה לא תקשי מההיא דאין זוקפין המנורה דמשמע דב"ש ס"ל יש בנין וב"ה ס"ל אין בנין דאיכא למימר דהכא מחמרי ב"ה משום דאיכא למגזר אטו ציר מן הצד דשייך שמא יתקע משא"כ במנורה לא שייך שום גזירה ומש"ה שרו ב"ה וב"ש סובר להיפך דהכא אע"ג דאיכא למיגזר אפ"ה שרי משום שמחת י"ט משא"כ במנורה דלא שייך שמחת י"ט אסור: